כותרת דפי המוזיאון

שער המוזיאון תוכנית האירועים בניין המוזיאון מוצג הפרוייקטים של המוזיאון שער מזכרת

 

מוצג: מכונת התפירה של רבקה ונעמי

 

מכונת תפירה זינגר מודל 27-2

מכונת תפירה - זינגר מודל 27-2, משנת 1895, מכונה ידנית מורכבת על שולחן-דוושה אלפה

 

למכונת התפירה הזאת, כמו לכל מכשיר, יש לא סיפור אחד אלא שלושה:

ראשית, הסיפור הטכנולוגי של המכשיר - איך המציאו אותו, מתי והיכן, ואיך התפתח עד ייצור הדגם הזה, ומי ייצר אותו, והיכן, וכך הלאה.

שנית, הסיפור האנושי האישי של המכשיר - מי קנה אותו, מתי ואיפה קנו אותו, ומי השתמש בו ולאיזה צורך, וכדומה.

ולבסוף, הסיפור האנושי הכללי - איך השתלב בחיי האנשים (הקהילה, התרבות הטכנולוגית), ואיך השפיע עליהן.

והנה הסיפורים של המכונה שלפנינו:

נתחיל בסיפור הטכנולוגי. את מכונת התפירה הראשונה בנה ברתלמי תימונייה (Barthelemy Thimmonier), חייט צרפתי, ב- 1830. היא היתה בנוייה ברובה מעץ, ותפרה בתפר שרשרת. הוא הקים מתפרה של 80 מכונות, לתפירת מדים לצבא, אבל חייטים יריבים השתוללו במתפרה והרסו את המכונות. המתפרה נסגרה, ולדגם של המכונות האלה לא היה המשך.

אבל בעולם המכני של אותה תקופה, הרעיון של מכונת תפירה המשיך להתבקש. המשך ההתפתחות של מכונת התפירה התרחש בארה"ב, והביא למכונות שאנחנו מכירים כיום. ב- 1846 הממציא אליאס האו (Elias Howe) קיבל פטנט על מכונת תפירה מברזל, והתפר המשתלב, אבל רק השכלולים של איזאק מריט סינגר (Isaac Merritt Singer), ב- 1851, יותר מ- 20 שנה אחרי המכונות הראשונות, יצרו מכונת תפירה מעשית באמת. הוא הקים בית חרושת למכונות תפירה, והשם זינגר (כך מקובל לבטא אותו בארץ, כמו בגרמנית, אבל כנראה שהשם הוא סינגר, כפי שמבטאים אותו באנגלית) נעשה לידוע ביותר בתחום זה. בתחילה היו מריבות ותביעות משפטיות בין שני הממציאים, וממציאים נוספים שהחזיקו בפטנטים נוספים שהיו חיוניים לייצור מכונת תפירה. לבסוף החליטו שלטובת כולם כדאי להם לצרף את הפטנטים למאגר משותף ("פול" של פטנטים, גם הוא אחד מהחידושים של תעשיית מכונות התפירה).

התפר של מכונות התפירה, מאז ועד היום, הוא התפר המשתלב (lockstitch). הוא שונה מתפר יד בכך שיוצרים אותו שני חוטים, הנמצאים משני צידי האריגים שהתפר מחבר. במבט שטחי על התפר, נדמה שהחוטים נכנסים ועוברים את האריגים, אבל באמת הם רק משתלבים בנקודות אלה, וכל חוט נשאר באותו צד של האריג. בהמצאה של מכונת התפירה היו נקודות מפתח נוספות: העברת קוף המחט (חריר החוט) אל חוד המחט, מנגנון ההרפיה והמתיחה של החוט העליון, מנגנון שילוב החוטים, ומנגנון השיניים לקידום האריג. רק הפתרון של כולן יצר מכונה מועילה. מעניין במיוחד המנגנון של שילוב החוטים. במכונות הראשונות זו היתה סירה (shuttle) הנעה מצד לצד, כמו במכונת אריגה. מאוחר יותר עברו למנגנונים סיבוביים של כירכר (סביבון, rotary hook). במכונה זו, מדגם 27 יש סירה. למכונת תפירה מאוחרת יותר, הנמצאת במוזיאון, מדגם 15 של זינגר, מנגנון כירכר.

מכונת התפירה מקרובהמכונה המוצגת כאן, אחת מהשתיים שבמוזיאון, היא מדגם 27-2 של זינגר, ויוצרה בארה"ב בשנת 1895. דגם 27 יוצר, בארבעה תת-דגמים, במשך תקופה קצרה ביחס, מ- 1889 עד 1913. דגם 15, לעומת זאת, מיוצר מ- 1880, בקירוב, ועד היום. המיוחד במכונה הזאת, בהשוואה למכונות חדשות יותר ומוכרות יותר, הוא שמפעילים אותה ביד, בסיבוב ידית (אותו הדגם יוצר גם עם דוושה, אבל את המכונה הזאת הרכיבו על שולחן דוושה, מתוצרת אחרת, רק לאחר שנים), ושמנגנון שילוב החוטים מבוסס על סירה. את ידית הסיבוב רואים היטב בתצלומים, אבל מנגנון הסירה נסתר מתחת לבסיס.

 

ועכשיו לסיפור האנושי: זו מכונת התפירה של רבקה פרס, לבית ארקין. רבקה ארקין הגיעה אל עקרון (כיום - מזכרת בתיה) כנערה, כאשר משפחתה, כמו משפחות המייסדים האחרות, הצטרפו אל ראשי המשפחה במהלך 1884 ו- 1885, ונפטרה בתש"ח, 1948, כבת 80, לפי הערכה. מתי קנו את המכונה, ואם נקנתה חדשה או משומשת, איננו יודעים. אנחנו יודעים כי היא הפעילה את המכונה ביד, וכי הורישה אותה לבתה הצעירה נעמי נימן-נאמן (1898-1983). אישה של נעמי, לוי נאמן, הוא שהרכיב את המכונה על שולחן הדוושה, כפי שאנחנו רואים אותה עכשיו.

במכונת התפירה נעמי תיקנה והתאימה בגדים, ותפרה וילונות, מפות, ואולי גם בגדים לילדים. היא תמיד תפרה בלילה, לאור עששית הנפט - לאשת איכר אין זמן "חופשי" ביום, ואת מזכרת חברו לרשת החשמל רק ב- 1935 (וחיבור הבתים לרשת ארך זמן נוסף). אפשר לשער שאמה השתמשה במכונה באופן דומה. את הבד קנו בירושלים או ברמלה, העיר הקרובה (מפת הסביבה ב- 1930). לקניות רציניות נסעו לירושלים - בעגלה עד תחנת נענה (כיום - תחנת נען), ומשם ברכבת לירושלים, נסיעה שנמשכה כשלוש שעות. בשוק של רמלה היו קונים מצרכים שונים מדי שבוע או שבועיים - מצרכים יומיומיים כמו סוכר ואורז (אבל לא קמח, שהיו מייצרים במושבה), מעדנים כמו חלבה ולקרדה (טורקית ויוונית - פרוסות של דג טונה מומלח), ואפשר לשער שגם אריגים. ברחובות ותל אביב לא היו קונים. רחובות היתה גם היא מושבה קטנה, ות"א היתה רחוקה - האוטובוס של "דרום-יהודה" (אחד מקואופרטיבי התחבורה, שלאחר שנים התאחדו ל"אגד") היה מגיע למושבה פעם ביום, כשהוא מיטלטל בדרך העפר שעברה בכפר הערבי עקיר (עגר, במבטא הדרומי), עד שסללו, במלחמת העולם השניה, כביש. היה גם רוכל אריגים שהיה מגיע אל המושבה מדי פעם. כינו אותו "הגליקלה" (פעמון, ביידיש) כי היה מכריז על בואו בצלצול בפעמון.

(תודה לצבי נאמן, בנה של נעמי. הוא שתרם למוזיאון את המכונה, והוא שמסר את רוב הפרטים המובאים כאן. הם מתייחסים לסוף שנות ה- 30 וראשית ה- 40, שנות ילדותו במושבה.)

 

נשאר עוד הסיפור האנושי הכללי, והוא הגדול מכולם (רק מעט ממנו אפשר יהיה לכתוב כאן), כי מכונת התפירה שינתה את אחד הצדדים החשובים של החיים - הלבוש - מקצה לקצה, ויותר מזה.

מכונת התפירה היא המכשיר הביתי הגדול הראשון. בכל בית כיום מכשירים רבים כל כך עד שאיננו רואים בכך שום דבר הראוי לתשומת לב. באמצע המאה ה- 19, כל זה לא היה. למעשה רק כירת הבישול, או הכירה המשולבת בתנור אפיה, הקדימו (באירופה) את מכונת התפירה. הרבה מהרכיבים של מערך מכירות שנראה לנו מובן מאליו כיום, צריך היה להמציא עבור שיווק מכונות התפירה: סוכני מכירות שעברו מדלת לדלת, מכירה בתשלומים, ותחנות שרות. ייצור מכונות התפירה הביא לחידושים גם בשיטות הייצור ההמוני הממוכן, אבל ההשפעה הגדולה ביותר על החיים היתה בתחום הלבוש.

עד המהפכה התעשייתית בגדים היו יקרים מאד. החוטים נטוו ביד, האריגים נארגו בנולי יד, והבגדים נתפרו ביד. אפילו מחט, כיום דבר של כלום, היתה רכוש בעל ערך. מחטים נעשו בעבודת יד - ששה ימי עבודה היו דרושים לייצור מחט מתכת! לאנשים "פשוטים" היה בגד אחד, שלבשו עד שהתבלה ואי אפשר היה לתקן יותר. בגד נוסף, לשבת וחג, כבר העיד על מצב כלכלי משופר. רק עשירים יכלו להרשות לעצמם, ולהראות את עושרם, בבגדים רבים. תעשיית האריגים (הטקסטיל), שהתחילה כבר במאה ה- 18, ומכונת התפירה, שתפרה במהירות גדולה פי 10 ויותר מתפירה ביד, יצרו שני דברים חדשים. ראשית, נוצרה תעשיית הבגדים המוכנים (הקונפקציה), ושנית, התחילה התפירה הביתית. עכשיו אדם עובד ומשפחתו יכלו להרשות לעצמם בגד חדש מפעם לפעם, ואשה היתה יכולה להפתיע בשמלה חדשה שתפרה לעצמה, או בשינוי שעשתה בבגד ישן כדי להתאים אותו לאפנה האחרונה. גם לילדים אפשר היה לתפור, לתקן ולהתאים.

זה רק צד אחד של השתנות העולם (ה"עולם" המערבי) בעקבות מכונת התפירה. קמו "מתפרות היזע" (Sweat shops), בהן עבדו נשים ומהגרים שעות רבות בשכר נמוך, כדי שמחיר הבגדים יתאים ליכולת השוק המתרחב של פועלים שכירים. כח הקניה שלהם עדיין היה מצומצם, אבל התחיל לעלות עקב המהפכה התעשייתית. חידוש נוסף היה שנשים התחילו לצאת לעבודה מחוץ לבית, וזה שינוי משמעותי כשלעצמו.

כיום, מכונת התפירה, ביחד עם הגלובליזציה, חיסלה את השימוש הביתי של עצמה. גלובליזציה משמעותה האפשרות להעביר הון, ייצור ומוצרים ממקום למקום בעולם כולו. מתפרות הבגדים הועברו לארצות בהם הייצור זול, גם מפני שהשכר נמוך ושעות העבודה רבות, וגם מפני שאין צורך להשקיע במילוי דרישות של תנאי עבודה סבירים, לרבות בטיחות והגבלת גיל, ובשמירה על הסביבה. הבגדים כל כך זולים, בארצות המערב וישראל ביניהן, עד שלא כדאי - למי שיכול לקנות אותם - לתקן בגדים. פשוט יותר וזול לקנות חדשים. אין יותר צורך במכונת התפירה הביתית! (מכונת תפירה בראשי תיבות - אמרו לי בחנות למכונות תפירה - היא מת, וזה המצב שלה.) צריך להיות מובן שזה לא כל הסיפור. ישנם פה עובדים, במיוחד בעלי המקצועות הבלתי מבוקשים ומעוטי ההשכלה, הנאלצים להתחרות כאן, בתנאי העבודה, עם הפועלים שם, או להיות מובטלים (למעשה, אפילו הבחירה הזאת אינה בידיהם), ולכן קשה להם לקנות אפילו את הבגדים הזולים. אבל לא נאריך כאן בנושאים בלתי נעימים.

נחזור אל המושבה בסוף המאה ה- 19 וראשית המאה ה- 20. היישוב הכפרי הערבי שמסביבה היה דומה, במצב תרבותו הטכנולוגי, לסוף ימי הביניים באירופה המערבית (וכנראה שכך גם היישוב הכפרי במזרח אירופה). עם זאת , כאשר הגיע חידוש שהתאים לתרבות הטכנולוגית, כמו הנפט, אימצו אותו במהירות. היישוב היהודי העברי החדש בא"י שאף להשתייך לתרבות הטכנולוגית של אירופה המערבית, והשתדל לממש זאת ככל שיכול. זו היתה גם מטרתם של פקידי הברון, שעזרו בכך במושבות שניהלו. מכונת התפירה מדגימה זאת אולי יותר מכל דבר אחר. מכונת תפירה היתה בבתים רבים, והיא היתה יותר מסתם עוד מכשיר בבית, היא היתה סמל של קידמה, כמו המחשב כיום.

 

מוצג נוסף באתר:

פעמון המושבה

 

 

שינוי אחרון 2005-11-19